גזים בבטן – סכנת מוות?

שמעו סיפור: בחג פסח אחד לפני כמעט אלפיים שנה חייל רומאי, שהיה חלק מחיל המצב הקטן בירושלים, עמד וצפה אל חצר בית המקדש. החצר הייתה מלאה בעולי רגל, המקדש המפואר נצץ באור השמש והנוכחים ציפו לטקס שעמד להתחיל. החייל המשועמם הפנה את גבו לחצר והפשיל את מכנסיו. רוב הקהל היה עם הפנים למקדש ולכן לא ראה ולא הגיב. אבל, אלו שכן ראו החלו להתלחשש ולהצביע. המראה של ישבן רומאי חשוף היה מעליב מאוד, אבל היהודים הבינו שאין טעם למחות על התנהגות החייל. למעשה, זה היה אפילו מסוכן. הרומאים לא אהבו ביקורת. החייל התאכזב מחוסר התגובה והחליט להסלים את ההתגרות. הוא תקע נאד ששמעו הדהד מקצה החצר לקצהה.

הדממה הייתה מוחלטת. העלבון לאל הכל יכול אבל הדי רגיש היה נוראי. מזה כבר אי אפשר היה להתעלם. הצעירים שבקהל הסתערו, חמושים באבנים, פירות וירקות. במקום להכות על חטא ולסגת בפני העוצמה היהודית, החיילים הרומאים באופן מפתיע פרצו אל החצר ופצחו בשחיטה. אלפי יהודים מתו. החייל הרומאי, יש להניח, היה מרוצה מכך שהפך קצת אי נוחות בטנית לטבח אדיר. זו הייתה תחילתה של שרשרת אירועים ששינתה את העולם.

סיפור מוכר סך הכל, לא? מישהו מעליב את האל הגדול הגיבור והנורא, וזה הופך ברגע לאירוע שמשפיע על חייהם של מאות אלפי אנשים ומהדהד עד ימינו.

זהו הראשון מתוך סדרת פוסטים על המרד היהודי הגדול. פרויקט שאפתני, אבל מטופש להחריד, שתחילתו בקבוצת פנאטים קטנה וסופו בהרג, אונס ומכירה לעבדות של רבים מתושבי הארץ. סיפור שלצער כולנו רלבנטי מאוד לימינו אנו.

אז אם אתם רוצים לדעת למה הביטויים העכשויים “שורפי אסמים” ו-“שנאת חינם” הם בכלל לא מה שאתם חושבים, או שאתם מסתקרנים איך חבורה קטנה של קיצונים יכולה לגרור אוכלוסיה שלמה אל אבדון הירשמו לעדכונים. מיד ממשיכים. הפוסט הבא כאן.