שלום לקורא,
אם היית בירושלים בין השנים 66-70 לספירה, מתי היית עוזב? זה היה אז יותר קשה. כנראה שנולדת בעיר, כנראה שאף פעם לא עזבת, אפילו לא לנופש קטן ביפו, שלא לדבר על לימסול. כל המשפחה והחברים שלך היו שם, ואם היית עוזב כנראה שלעולם לא היית רואה אף אחד מהם שוב. יש סיכוי טוב שהיית נשדד בדרך, וגם אם היית מגיע ליעד אטרקטיבי כלשהו – איך היית מתפרנס? מי היה מוכר לך בית?
מצד שני המצב בירושלים התדרדר מיום ליום. בהתחלה המורדים היו צריכים להיאבק על הישרדותם. רוב האוכלוסייה לא אהבה את הרעיון של המרד ולפעמים אפילו נלחמה במורדים. אבל ככל שעבר הזמן האנשים השפויים עזבו והמורדים התחזקו. בהתחלה המורדים רצחו מדי פעם את מי שהתנגד להם אבל אחרי שהתחזקו ותפסו את השלטון הם העמידו לדין מתונים, הרגו אותם והחרימו את רכושם. היו משפחות שאיבדו הכל. והיו גם קרבות רחוב בין המורדים למתונים ובין סיעות שונות של מורדים.
אבל עדיין, רוב הסיכויים שלא היית מושפע ישירות. החיים היו ממשיכים כרגיל פחות או יותר. למה להסתכן ולהתאמץ אם המצב לא ממש קריטי? הצבא הרומאי היה איפשהו ביהודה אבל אף אחד לא ידע בדיוק איפה. עדיף כבר להישאר בירושלים, שם הכל מוכר, ולקוות שהכל ייגמר כבר. כי מה כבר יקרה? המורדים ילחמו ברומאים? אפילו הם לא מספיק מטורפים בשביל זה. הרי בסוף הרומאים יגיעו, המורדים יבינו שהם עשו טעות ויכנעו והכל יחזור להיות כמו שהיה.
בפוסט הקודם ראינו איך אספסיאנוס מינה את עצמו לקיסר ושלח את בנו טיטוס לסיים את דיכוי המרד. המבצר האחרון שנשאר בידי המורדים היה הגדול ביותר -ירושלים. טיטוס בראש ארבעה ליגיונות הטיל מצור על העיר. המורדים הציצו בצבא הרומאי הענק ואמרו – “אה, אז ככה נראה צבא רומאי. למה לא אמרתם קודם?”. פתאום, הסיוע האלוהי נראה די רחוק ואולי לא כל כך רלבנטי והמורדים הבינו שחוץ מתפילה והקרבת קורבנות כדאי להם להתארגן להגנה. יוחנן מגוש חלב, שכזכור היה מבוצר בחצר החיצונית של המקדש, הסתער על החצר הפנימית של המקדש וכבש אותה. עכשיו היו בעיר רק שתי סיעות – של יוחנן ושל שמעון בר גיורא, והם הסכימו שאהבת חינם היא המפתח לניצחון המוחלט. מיותר לציין שבשלב זה ניצחון מוחלט היה מבחינתם מטרה ריאלית כמו רכיבה פסטורלית על חד קרן ביערות של צפון אמריקה אבל מה רע בלנסות. מה כבר יכול לקרות?
הרומאים הגיעו בפסח שנת 70. אחד מהדברים שהם היו ידועים בהם היו המיומנויות ההנדסיות שלהם. מבלי לבזבז זמן הם כרתו את כל העצים מסביב לירושלים והפכו את הסביבה מסביב לעיר, שהייתה מפורסמת בשדות ובבוסתנים שלה, לשממה. בעצים הם השתמשו לבנית ציוד המצור שלהם – הארטילריה, המגדלים וכו’.
ירושלים העתיקה מוקפת בשלושה צדדים בגאיות עמוקים שמקשים על הסתערות ולכן הרומאים, כמו כל כובש לפניהם, בחרו בצד הצפוני והשטוח שלה למתקפתם. זה, אגב, מקור האמירה של ירמיהו הנביא “מצפון תיפתח הרעה“. לא היה צריך להיות נביא או אסטרטג גדול כדי להבין שהדרך היחידה לכבוש את העיר היא מהכיוון היחיד שלא דרש מהתוקף לטפס על מדרון תלול בזמן שהמגן יורה עליו כל מה שיש לו.
בזמן שהרומאים עמלו על בנית רמפות לחומות העיר המורדים תקפו אותם שוב ושוב. אמנם מדי פעם הם הצליחו לשרוף או להרוס את מה שהרומאים בנו אבל בגדול הרומאים התקדמו בקצב סביר. החומה הראשונה, מתוך שלוש, נכבשה בקלות. מאחוריה היו השכונות הצפוניות, שכבר נחרבו על ידי קסטיוס בשנת 66. הרומאים בנו מחנה בדיוק במיקום בו חנו חיילי מלך אשור לפני 800 שנים. כזכור, אז מגפה חיסלה את הצבא האשורי והעיר ניצלה. למי מהמורדים שנטה לפנטזיות על התערבות אלוהית (זאת אומרת כולם) זה היה סימן מבשר טובות.
בתוך העיר התושבים התחילו להרגיש ברעב. צריך לזכור שאמנם היו מי שברחו מהעיר אבל היו גם פליטים רבים שהגיעו אל העיר, ולכן היו הרבה אנשים להאכיל, וזה עוד לפני שריפת האסמים בידי המורדים. בניגוד לציפיות של ההיסטוריון והאסטרטג המבריק ד”ר מיכאל בן ארי הרעב לא גרם לתושבי העיר המפוחדים וחסרי הנשק להסתער אל חניתות הצבא הרומאי וכך נמנע מהיהודים ניצחון היסטורי על האימפריה הרומאית. ככל שעברו הימים הרעב, המחלות, הצבא הרומאי, התעללויות המורדים בתושבי העיר וההתעלמות המופגנת של אלוהים ממצוקת היהודים חברו לאווירה של ייאוש שהשתלטה על המגנים.
ההיסטוריון ג’ורג’ סנטאיאנה אמר פעם שהקנאות היא הנטיה להכפיל את המאמצים כשהמטרה נשכחת. כנראה שבניגוד לד”ר בן-ארי חלק מהמורדים למדו היטב את כתבי סנטאיאנה. אם היו שואלים מי מהמורדים לפני פרוץ המלחמה אם מטרותיה הן רצח ואונס המוני, שעבוד של המוני יהודים והשמדת ירושלים והמקדש התשובה הייתה כנראה לא. למרות זאת, באביב שנת 70 היה ברור אפילו למורדים הקנאים ביותר שזו התוצאה הודאית של מעשיהם. הבחירה היחידה שעמדה בפניהם הייתה להיכנע ולהציל את מה שאפשר או להמשיך להילחם ולגרום לעוד סבל והרס. בהינתן המוצא הלבנטיני של המורדים לא קשה לנחש מה הם בחרו.
מלבד מתקפות כושלות חוזרות ונשנות על הרומאים המורדים שעשעו את עצמם בהתגרות ברומאים. הם הבטיחו להם שהם מעדיפים למות מאשר להיכנע, אמירה שלא הותירה רושם רב על הרומאים. משכך, המורדים המשיכו להדגים את דבקותם במשימה וצעקו לרומאים מחומות העיר שאפילו אם המקדש ייחרב הרי שכל הארץ היא מקדש לאלוהים. גם כאן, הרומאים לא השתכנעו שמטרתם אבודה. שווה אבל להתעכב על כך שאפילו כמה חודשים לפני תחילת המצור המורדים היו מזדעזעים מתרחיש בו מושמד המקדש והנה כאן לא רק שהם לא מודאגים ממנו אלא אפילו מקדמים אותו בברכה. במקום להיכנע ולצמצם נזקים המורדים המשיכו להגדיל את ההימור והבטיחו מוות וחורבן לא רק לעצמם, אלא לכל היהודים, כולל אלו שהתנגדו להם.
בפוסט הבא, המורדים המאוכזבים מחוסר ההצלחה שלהם מול הרומאים מפנים את תשומת הלב שלהם לאויב הפנימי.
בסרטון שלמטה – ככה מתגרים!