אחת הדרכים שבהן זכר המרד עדיין חי כיום היא הסיפור על המצור על מצדה. מבצר מדברי זה נבנה על ידי הורדוס ונכבש על ידי פלג קיצוני של המורדים בתחילת המרד. לפני כמאה שנה הסיפור אומץ על ידי התנועה הציונית והוליד את מטבע הלשון “שנית מצדה לא תיפול”, שמשמעותו היא שכעת, לאחר שהעם היהודי השיב את עצמאותו, הוא לעולם לא יוותר עליה.
אך סיפורם של אנשי מצדה הוא לא רק סיפור של גבורה. המורדים, שלא הייתה להם דרך להתקיים, פנו לשוד וביזה. מובן שאת האלימות הם הפנו לא נגד הרומאים, שהיו מטרה קשה, אלא נגד יהודים אחרים. קהילות שהתנגדו לשוד נטבחו. את היישוב הסמוך עין גדי הם החריבו ולא הותירו בו איש. עם הזמן וההצלחה בא התיאבון ולוחמי החירות החלו לפשוט, לשדוד ולרצוח עד חבל אדום. רבים הצטרפו אליהם, בינהם גם אדם שהיה אולי האכזרי מכל מנהיגי המרד – שמעון בר גיורא.
יוסף בן מתתיהו מזכיר את שמעון לראשונה כמנהיג שודדים, שהיה אחד המפקדים בקרב שהסתיים בניצחון המורדים על קסטיוס. מיד לאחר הקרב, המתונים בעיר, שהבינו את טבעו, גירשו אותו. הוא עבר למצדה והצטרף למורדים, שגם הם, כמוהו, גורשו מירושלים בשל היותם קיצוניים מדי. שמעון אסף צבא של חלכאים ונדכאים, שחרר עבדים ונתן כסף לעניים. עד מהרה אסף מספיק תומכים כדי לכבוש את אדום ולאיים על ירושלים. יש לזכור שכל הסכסוך הזה התרחש בזמן שצבא רומי ענק חנה בקרבת ירושלים ואיים על עצם קיומו של המרכז הרוחני היהודי.
ובזמן ששמעון מתכופף להרים מטבע מדרך שעדר סוסים עומד לשעוט עליה ולדרוס כל מה שבדרכו, אספסיאנוס שוקל את צעדו הבא. במרץ 68 לספירה פרץ מרד בגאליה. המרד דוכא על ידי מושל גרמניה, אך בדיוק כמו שחשש הקיסר, חיילי המפקד המנצח ניסו להכתיר אותו לקיסר. המצב הידרדר במהירות, ובתוך שבועות ספורים מצא עצמו נירון ללא תומכים. ב-9 ביוני הוא התאבד. מלחמת אזרחים פרצה, ואספסיאנוס, תוך שהוא שוקל את עתידו ומגייס תמיכה למאבק על הכתר הרומי, שלח את חייליו למסע בו הושמדו כל מעוזי המורדים שמחוץ לירושלים.
בפוסט הבא מה יכול להיות יותר טבעי מחיסול חשבונות בתוך ירושלים בזמן שאספסיאנוס שוקל מתי לפרוץ לתוך העיר?
