בפוסט הקודם ראינו איך הופעתם של 60,000 חיילים רומאים בגליל המערבי גרמה להערכה מצב מחודשת בקרב חיילי צבא ה’ ובריחתו של מפקדם, יוספוס פלאביוס, לקצה המזרחי של הגליל. גם המפקד הרומאי, אספסיאנוס, לא היה עיוור למאזן הכוחות החדש. לכן, במקום לשלוח את חייליו לרדוף אחרי היהודים הוא לקח את כל צבאו למסע כיפי לאורך החוף בין עכו לקיסריה על מנת לבחור מגורים לחורף הקרוב. אחר כך הוא נתן להם עשרים יום מנוחה, כדי שלא ירגישו שחוקים אחרי מסע מלחמה בו הם עדיין לא עשו שום דבר. כפי שנראה מאוחר יותר הייתה סיבה נוספת, לא קשורה למרד, להתנהלותו האיטית של אספסיאנוס.
בתום מסע התענוגות החליט אספסיאנוס שהגיע הזמן להצדיק את המשכורות שלו ושל חייליו. הוא התקדם לעבר טבריה ומגדל, על חופי הכנרת. המקומיים בשתי הערים היו בעד כניעה מיידית, אבל היו פליטים מאזורים אחרים בגליל שדווקא שמחו על ההזדמנות להדגים את מיומנותם הצבאית. כמו מהפכנים בכל מקום ותקופה בהיסטוריה הם ידעו שלא רק שהאויב הפנימי מסוכן יותר מהחיצוני אלא שגם הרבה יותר קל להילחם בו, ולכן מיד ניגשו למלאכת דיכוי המתנגדים. בטבריה המקומיים הצליחו להשתלט על המצב ולהיכנע לרומאים אבל במגדל הפליטים גברו על המקומיים וגם, יאמר לזכותם, אפילו הצליחו להילחם בחיל החלוץ הרומאי. כשהגיע שאר הצבא טיטוס, בנו של אספסיאנוס, הורה להסתער על העיר והיא נכבשה מיד.
עכשיו הייתה לאספסיאנוס דילמה. האם לבטוח בנכנעים או להניח שיפרו את ההסכם ויחזרו להילחם מיד כשיעזוב? אספסיאנוס, שלא אהב סיכונים מיותרים וגם כפי שמסתבר העדיף הצלחה על פני יושרה, הבטיח לפליטים ממגדל מעבר בטוח לטבריה והורה להם לצעוד לשם. כשהגיעו, חייליו תפסו את הילדים והזקנים והרגו אותם, היתר נמכרו לעבדות.
בידי המורדים נשארו עכשיו רק שלושה יישובים – גמלא, הר תבור וגוש חלב. הר תבור נפל בידי פלקידוס, מפקד הפרשים שעשה כל כך הרבה צרות ליוספוס בציפורי בחורף הקודם. גוש חלב נכנעה בפני טיטוס, אך לפני כן מנהיגה, יוחנן, שהיה שנוא נפשו של יוספוס, ברח לירושלים. אספסיאנוס עצמו עם שלושה לגיונות צעד לעבר גמלא, שבשל התנאים הגיאוגרפים הייתה יעד קשה לכיבוש. בתום מצור קצר העיר נפלה. החיילים הרומאים, שודאי זעמו על תנאי המחיה הקשים בגולן באוגוסט ומיעוט השלל בעיר, טבחו באוכלוסיה ואף השליכו תינוקות למותם מהנקודה הגבוהה בעיר. וכך נגמר המרד בגליל אחרי מאמצים רומאיים די מינימליים.
ועתה לציניות שהבטחתי בפוסט הקודם וההסבר ללמה מסע המלחמה של אספסיאנוס לא היה יכול להיות איטי יותר גם אם חייליו היו רוכבים על צבים מגלפאגוס. כשנכנע יוספוס הוא הכריז כזכור שאספסיאנוס יהיה הקיסר הבא. למה הוא עשה את זה, על אף שידע שמרגליו של נירון במפקדה הרומאית יעבירו מיד את המידע המחשיד לקיסר הפרנואיד? ובכן, בשלב זה נותרה לנירון שנה אחת בלבד לחיות. יש סיכוי טוב שרבים ניחשו את קיצו המתקרב. ייתכן שיוספוס החליט לקחת הימור על מנת למצוא חן בעיני אספסיאנוס ולהציל אל חייו, או שאספסיאנוס עצמו ביקש מיוספוס את ההכרזה, בהכירו את החיבה הרומאית לנביאים אקזוטיים ממזרח האימפריה. וכאן גם ההסבר לקצב האיטי של מסע המלחמה. עד סוף שנת 67 אספסיאנוס זכה בכל קרב בו נלחם אך כבש רק חבל ארץ קטנטן עם צבאו העצום. בשביל הפרספקטיבה המרד של המלכה בודיקה בבריטניה דוכא תוך שנה באיזור שהיה גדול פי אלף מהגליל ועם צבא רומאי קטן יותר מזה של אספסיאנוס. כיום יש יהודים שמזכירים בגאווה את עמידתם האיתנה של אבותיהם במתקפה הרומאית במשך ארבע שנים, אך כפי שראינו הביצועים הצבאיים של היהודים מעמידים בספק את הטענה לגבי גבורתם. סביר יותר שאספסיאנוס, שהכיר את המצב הרעוע של נירון, הגיע למסקנה שבזמן תהפוכות פוליטיות מוטב לו לאדם לא לצאת מהבית בלי שלושה לגיונות תחת פיקודו. על כן לא כדאי שדיכוי המרד יסתיים לפני מותו של נירון. וכשזה יקרה שלושה לגיונות של חיילים מנוסים יהיו יכולים להיות טיעון חזק מאוד בדבר כשירותו של מפקדם לעמוד בראש האימפריה.
בפוסט הבא נראה איך הצליחו המורדים להתעלם מצבא האויב האדיר שעמד על מפתן ירושלים ולהתמקד במה שהיה חשוב להם באמת – השמדת האויבים מבית.
