בפוסט הקודם ראינו איך הצליחו המורדים להנחיל תבוסה מפתיעה לצבא הרומאי בפיקודו של מושל סוריה. אחריה שני הצדדים ניצבו בפני דילמות קשות. מבחינת היהודים הניצחון היה מעודד אבל לא שינה בכלל את מצבם האסטרטגי. לאימפריה הרומאית עדיין היו שלושים לגיונות לעומת האין צבא היהודי שהצטרף לאין בעלות ברית ואין ממשלה בכדי ליצור איום די קטן על הרומאים. היהודים היו צריכים להשלים את החוסרים, ממשלה, צבא ובעלות ברית, תוך כמה חודשים. הם לא ממש ידעו איך למשול, כי לא היו אוטונומים מאז נפילת המלך החשמונאי האחרון לפני עשרות שנים. צבא היה ניתן לאלתר בעיקר בהסתמך על כנופיות שודדים. בעלות ברית היה בלתי אפשרי לגייס כי בתקופה ההיא היה מחסור אקוטי במתאבדים במזרח התיכון. ואם כל זה לא הספיק, ביהודה אין שום מכשולים טבעיים כמו נהרות או הרים ולכן היה קל מאוד לצבא פולש לכבוש את כל האזור.
כשהמורדים חזרו לירושלים מהקרב הם כינסו מועצת מלחמה. המתונים איבדו תמיכה בעקבות ניצחון הקנאים, כי האופק התכנוני של רוב בני האדם הוא די קצר ואין דבר שטוב לגיוס תמיכה מאשר זקיפת הגו הלאומי. המתונים שדווקא כן הצליחו להסתכל מעבר לניצחון הרגעי ולראות את השטף הרומאי הממשמש ובא ברחו מהעיר, אחרים הצטרפו אל הקנאים. אלו שנשארו בלא להביע נאמנות למורדים סבלו מאותו גורל שמהפכנים הסבו לאויביהם לאורך ההיסטוריה. מועצת המלחמה בחרה מפקדים לכל אזור ביהודה. החשוב ביניהם לסיפורינו הוא יוסף בן-מתתיהו, הידוע גם בשמו המאוחר יותר יוספוס פלאביוס. הוא זה שלאחר המרד כתב את ההיסטוריה שלו. יוסף הופקד על הגליל, שהיה צפוי להיות האזור הראשון אותו יתקפו הרומאים. שווה לזכור שבשלב זה חלק גדול מיהודי הגליל בכלל לא הסכים להצטרף למרד ובודאי שממשלת המרד לא שאלה אף אחד מה דעתו על המהלך. הם פשוט הניחו שיוכלו לכפות את דעתם על יושבי הגליל, כפי שנראה בהמשך זה לא לגמרי עבד.
מבחינת נירון קיסר היו שתי בעיות. הבעיה הצבאית לא הייתה גדולה, ליהודים לא היה סיכוי. מבחינה פוליטית לעומת זאת המצב היה סבוך. מצד אחד, הקיסר לא היה יכול להרשות לעצמו תבוסה נוספת, שהייתה מעודדת את אויבי האימפריה, פנימיים וחיצוניים. לכן היה צריך לשלוח ליהודה צבא גדול מספיק בכדי לדכא את המרידה בניסיון הראשון. מצד שני, אם ישלח צבא גדול, בתום המרד יהיה גנרל עטור ניצחון ביהודה ותחת פיקודו צבא מכובד. הגנרל עלול להיות די מרוצה מהישגיו ולהרהר במצב הלא טבעי בו גנרל מוצלח, יש שיאמרו אפילו יפה תואר וחכם, נאלץ לוותר על פיקודו, בעוד קיסר שעוסק בעיקר בהופעות תיאטרון ונשאר מאחור ברומא ממשיך לשלוט על אימפריה אדירה. מדוע, כך יחשוב הגנרל, עליו להשאיר את האימפריה בידיים כל כך לא ראויות כשיש מועמד כל כך הרבה יותר מתאים בקרבת מקום? מדוע שלא יצעד בראש צבאו לרומא ויעניק לה את המנהיג שהיא כל כך זקוקה לו? וגם אם הגנרל ישאר נאמן – מה עם חייליו? הם הרי נהנו מהשלל של יהודה, ואחרי ביזת ירושלים בודאי יתהו בינם לבין עצמם אלו אוצרות יש בבירת האימפריה. חייל רומאי עבד קשה בעבודה מסוכנת ולא מתגמלת. מדוע שלא יבקשו, או יכריחו, את מפקדם לצעוד על רומא ולהעשיר את קופות הפנסיה שלהם? מחשבות אלו הטרידו את נירון ופקידיו בשעות הלילה כששנתם נדדה.
אבל למרבה המזל היה פתרון לבעיה, לשלוח צבא גדול ולהעמיד בראשו גנרל מיומן אבל חסר כריזמה. כזה שלא יוכל לסחוף אחריו המונים בדרך לכיבוש רומא. המועמד המושלם היה אספסינוס. איש ללא אילן יוחסין מפואר, שחונך בכפר, היה מסעיר כמו טבילה במים פושרים ונראה והתנהג כאחרון החקלאים. בעברו פיקד על ליגיון בפלישה לבריטניה. הוא היה מפקד יעיל, אבל לא מבריק. נירון שלח אותו עם שלושה ליגיונות ליהודה. לסגנו מונה בנו טיטוס, כי נפוטיזם היא מילה בלטינית.
בפוסט הבא נראה כמה חשובה השכלה דתית ואמונה כאשר מתייצבים מול הצבא החזק בעולם.
