המרד מתחיל

בפוסט האחרון ראינו איך פלורוס, המושל הרומאי של יהודה, ניסה לגרום ליהודים להתמרד כדי להסיח את הדעת מפשעיו. על אף השנאה שרחשו היהודים לרומאים הצליחו האליטות והמתונים לגרום לעם לא להיענות לפרובוקציות ההולכות ומסלימות של פלורוס. לבסוף, לאחר טבח וביזה בשכונות העשירות של ירושלים, פלורוס חזר לקיסריה. המצב נראה לא טוב מבחינתו. אבל בזמן שהוא ישב מאוכזב בארמונו היה מי שראה בסבלות היהודים הזדמנות. נס, אפשר להגיד, תקופה נפלאה אפילו. מספר קבוצות שוליים, שביום-יום לא הייתה להן השפעה על ענייני היהודים, צעדו עכשיו למרכז במת ההתרחשויות.

אחת מהקבוצות הייתה הסיקריים, או הסיקריקים, מונח מאוד פופולרי בימינו לתיאור אנשים קיצונים ואלימים. מוצאם היה כנראה מהגליל והגולן והם הונהגו על ידי מנחם בן-יהודה. הם היו קנאים דתיים ורצו לגרש את הרומאים מיהודה. שמם ניתן להם בגלל מנהגם לרצוח את מתנגדיהם בעזרת סכיניהם, שנקראו סיקה. בתחום ההרג היו להם הצלחות כבירות. בין קורבנותיהם אפשר למנות לפחות כהן גדול אחד, את כל יושבי עין גדי כולל ילדים ונשים, תושבים של ישובים בסביבת מצדה וסתם אנשים שלא באו להם בטוב. אבל אם הם היו נגד הרומאים למה הם התרכזו בהרג יהודים דווקא? אפשר לנחש. אולי כי הנרצחים לא האמינו מספיק בתוחלת וצדקת המאבק (כן, גם הילדים), או כי לא העריכו את שיעור קומתו של מנחם בן-יהודה, מנהיג הסיקריים. מהפכנים וקיצונים אף פעם אינם מאמינים גדולים בפלורליזם ובדרך כלל כאשר הם צוברים כוח נוצרת דינמיקה של הקצנה ורצח של מתנגדי משטר. במקרה של הסיקריים הרצח פשוט התחיל עוד לפני שתפסו את השלטון.

קבוצה אחרת הונהגה על ידי אלעזר בן-חנן, סגן הכהנים ומפקד משמר המקדש. בניגוד למנחם בן-יהודה אלעזר היה בן לאחת ממשפחות הכהנים החזקות ביותר וחבר באליטה של ירושלים. הוא הורה על הפסקת הקורבן לשלומו של הקיסר הרומאי. פעולה סמלית בלבד אמנם אך סביר שלא שימחה את הרומאים.

היה ברור שהעניינים מגיעים לרתיחה. כמעט כולם הבינו שאם תהיה התפרצות אלימה רצינית כולם יסבלו, ובעיקר מי שהיה לו הרבה רכוש. תומכי המרד, הקנאים, היו מיעוט אמנם, אבל מיעוט נחוש ואלים.

המלך אגריפס השני, צאצאו של הורדוס, החליט לנסות לעזור. בזמנים רגילים הוא ישב בממלכתו שהייתה צפונית ליהודה. ההשפעה העיקרית שהייתה לו על הפוליטיקה ביהודה הייתה בסמכות שניתנה לו על ידי הרומאים למנות את הכהן הגדול. אגריפס קבע שהקריטריון העיקרי להתאמה לתפקיד הוא גודל השוחד ששילמה לו משפחת המועמד. כדי לוודא שמעין התמלוגים ימשיך לנבוע דאג להחליף את הכהן הגדול לעיתים קרובות. אם ירושלים תושמד הוא כבר לא יוכל לסמוך על כספם של הכהנים, לכן הוא כינס את העם ונאם בפניהם. הוא הזהיר שמרידה ברומאים היא חסרת סיכוי ותביא לאסון. זה עזר, אבל רק לזמן קצר. המאמצים לעורר מרידה התחדשו במהירות.

מנהיגי העם הרגישו את האדמה רועדת ולכן עשו ניסיון נוסף, נואש, לעצור את המרד. שוב הם כינסו את העם, הפעם נאמו הכהנים והרבנים הבכירים. אבל הקנאים היו חזקים מדי. במעשה של ייאוש מנהיגי העם שלחו משלחת לפלורוס כדי להתחנן שידכא את המרד אבל פלורוס כמובן סרב ופרש לחדר צדדי כדי לחכך את ידיו בהנאה.

כולם הבינו שמשהו הולך לקרות. רוב העם היה נגד מרידה אבל לא הייתה להם שום דרך לכפות את עצמם על אלעזר ומנחם והקנאים האחרים.

ואז, בט”ו באב, הכל התפרץ. הסיקריים הסתננו לרחבת המקדש והתחילו לטבוח בקהל ובחיילים של אגריפס. הקנאים התפרעו בעיר העליונה של ירושלים, מקום מושבם של העשירים. הם העלו באש את הארמון של אגריפס, בתים של בני האליטה ואת הארכיון. למה דווקא את הארכיון? כי שם היו שטרי החוב והם רצו לגייס לצידם את פשוטי העם, שהיו חייבים כסף לעשירים. בנוסף, הם הרגו כמה ממנהיגי היהודים וצרו על חיל המצב הרומאי.

וכאן נסיים את השיעור על איך לחמוק מצרות משפטיות על ידי יצירת אי שקט חברתי. היום כמובן, אין סיכוי שזה היה עובד.

בפוסט הבא נראה איך למרות שלקבוצות הקנאים השונות הייתה מטרה משותפת הן דאגו לא לזנוח את התחביב שלהן – הרג יהודים.