קיצוניים הם תמיד מהפכנים ומהפכנים הם תמיד קיצוניים. אחרי הכול, אם אתה קיצוני, אין טעם להסתפק בשינוי איטי; אתה צריך שהדברים יזוזו מהר. ואם אתה מהפכן, למה להסתפק בשינויים קטנים? משמעות הדבר היא שקיצוניים מתקשים לפעול בתוך המסגרות הפוליטיות הרגילות, שבהן משא ומתן הוא הכלי המרכזי להשגת מטרות. כל צד יודע פחות או יותר מה כוחו של האחר, ובדרך כלל רמיזות קלות למה שעלול לקרות הן המקסימום שצריך על מנת להזיז את העניינים. אבל קיצונים באים לאתגר ולשבור את מבני הכוח הקיימים. הם אינם מאמינים שלצדדים האחרים יש כוח אמיתי, הם רוצים לבחון אותו. הם רואים את המציאות בשחור-לבן, וקריאת רמזים או ניואנסים דקים בלתי אפשרית מבחינתם, כך שהמשחק העדין של הפוליטיקה, שנועד למנוע שפיכות דמים, אינו מתאים להם. כפי שנראה בהמשך נטייה זו גורמת לקיצונים לקריאה שגויה לגמרי של יחסי הכוחות, מה שמוביל לאסון.
בפוסט הקודם המורדים הבינו סוף-סוף את חומרת מצבם והשלימו הכנות למצור הרומי. ארבעה לגיונות, עם תמיכה של בעלי ברית, צעדו לירושלים תחת פיקודו של טיטוס, בנו של הקיסר החדש אספסיאנוס. המורדים החליטו על הפסקת אש בתוך העיר כדי להתמקד בצבא הרומי, שהופיע באופן שקשה היה לחזות אותו על סף דלתם לאחר ארבע שנים באזור. הרומאים נקטו במדיניות של אדמה חרוכה. הם שרפו שדות ומטעים מסביב לעיר וכרתו עצים לבניית מכונות מצור. אחרי שביססו את המצור המהלך הראשון שלהם היה תקיפת החומה השלישית של העיר. במהלך מסע המלחמה הכושל שלו קסטיוס כבר פרץ את החומה השלישית והשמיד מבנים רבים בשכונות בין החומה השניה לשלישית. המורדים השתמשו בארבע השנים שחלפו מאז לשקם את החומה. בין הרומאים למורדים ניטשו קרבות עזים בהם המורדים הגנו על החומה וניסו, ולפעמים הצליחו, להשמיד את מכונות המצור.
מורל נחשב לעיתים קרובות לאחד הגורמים המכריעים בקרב. אבל אם המצב חסר תקווה, רוח הקרב עלולה להתערער, וחיילי הצד המפסיד מתחילים לשקול כניעה. לפחות חלק מהמורדים התחילו לשקול ברצינות אפשרות זו, מה שהעציב את המורדים הקיצוניים יותר כי כיף יותר למות בחברה. אבל, לאורך ההיסטוריה מצאו קיצוניים הנמצאים על סף תבוסה פתרון פשוט למנוע כניעה, שהוכיח את עצמו שוב ושוב.
יום אחד החליט אדם בשם קסטור להערים על הרומאים. הוא נעמד על מגדל באמצע החומה, והעמיד פנים שהוא ועשרה מורדים נוספים מוכנים להיכנע. למרות שחשד בהצעה, טיטוס שלח עריק יהודי למגדל כדי לשאת ולתת. ברגע שהעריק התקרב מספיק, השליך עליו קסטור אבן מהמגדל, פספס ופגע בחייל אחר. טיטוס זעם על ההתנהגות הבוגדנית והחליט לא לאפשר עוד כניעה. זה הפך את כיבוש העיר ליקר יותר עבור הרומאים, אך עבור המורדים הבטיח שכולם יילחמו עד הסוף.
הקרבות נמשכו, והרומאים כבשו את החומה השלישית תוך שבועיים מתחילת המצור. ארבעה ימים לאחר מכן נפלה החומה השנייה. ועדיין, יוספוס כותב, טיטוס לא ויתר לגמרי על מידת הרחמים. כדי לשכנע את תושבי העיר לשיר שיר לשלום, הורה לא להרוס את הבתים שבין החומה השנייה לשלישית, אסר על הוצאתם להורג של שבויים והבטיח מעבר בטוח מחוץ לעיר למורדים.
עבור היהודים זו הייתה כמעט ההזדמנות האחרונה להימלט מטבעת החנק המתהדקת, אך המורדים, כיאה לקיצונים שלועגים למגבלות המציאות, פירשו את הצעתו של טיטוס כמחווה של חולשה. כשגנרל רומאי בלתי מנוצח מציע תנאים כה נדיבים, זה סימן שהוא חושש מהפסד. סביר להניח שרוב אוכלוסיית היהודים ראתה בהצעה זו את מה שהייתה באמת – דרך לרומאים להשיג ניצחון מהיר וזול יותר, ושל היהודים להימלט ממוות בטוח. אבל המתונים ויתרו כבר על הכוח להשפיע על גורלם כאשר סירבו לחסל את המורדים כשהיו בחיסרון. עתה היו המורדים היחידים עם נשק בעיר.
המורדים, עם ראיות ברורות לקרבתה של תבוסת הרומאים, החליטו להגביר את מאמציהם. בתוך העיר הם הרגו כל מי שאפילו הזכיר את המילה “שלום”, בעוד שמחוצה לה הם יצאו למתקפת נגד והדפו את הרומאים מהחומה השנייה. על אף הצלחה זו החלו המגנים לחוש בהשפעות המצור. תושבי העיר חוו מחסור במזון, אם כי המורדים עצמם לא נאלצו להתמודד עם הבעיה הזו, מכיוון שהם יכלו לגזול מזון מתושבי העיר. סבלות היהודים לא רק שלא עניינו את המורדים, אלא שהם ראו במצוקתם סימן לכך שאלוהים הסיר מהם את השגחתו, בעוד שבטנם של המורדים, המלאה במזון שנשדד מהאוכלוסייה הכללית, הייתה ראיה חותכת לאהבתו העזה של האל למי שעמדו לגרום להשמדת העיר. בימינו, הקיצונים הדתיים שיכללו את המתודולוגיה שלהם ולא רק שהם חיים על חשבון כלל האוכלוסייה אלא גם שולחים אותה למות בקרב בזמן שהם מתעמקים בלימוד תורה, כך שאי אפשר להגיד שלא חלה התייעלות באלפיים השנים שעברו מאז המרד.
טיטוס ידע שהשלב הבא של המצור יהיה קשה וידרוש עבודה רבה, והיה להוט להימנע ממנו. הוא עשה עוד ניסיון לשבור את המורל של אויביו, הפעם על ידי תשלום שכר תקופתי לחייליו. החיילים עמדו ערוכים במסדר ארבעה ימים, בשריון וכלי נשק, וקיבלו אחד אחד את שכרם. ובאותו זמן תושבי העיר השקיפו עליהם מהחומות ומהר הבית הצפוני. מראם של עשרות אלפי חיילים ממושמעים וחמושים היכה בהלם את היהודים, שיכלו לנחש בקלות את הבאות. אבל את המורדים, שכאמור לא היו חזקים ברמזים דקים ועדינים כמו אלפי חיילים תאבי בצע וחרמנים שמחכים להבקעת החומות, זה לא הרשים.
כתיבת תגובה