כפי שראינו בפוסט הקודם, בשנת 68 לספירה נדם קול כינורו של נירון והוא חצה את הנהר לממלכת השאול, או שאולי הגיע לאליסיום או משהו בסגנון. אבל בממלכת בני האדם מישהו היה צריך לשלוט ברומא והאמת היא שהיו לא מעט מועמדים. ליתר דיוק, כל מי שחשב שיש לו מספיק ליגיונות חשב שכדאי לו לצעוד לרומא ולבדוק אם כיסא הקיסר מתאים לו למידת הישבן. שנת 69 ידועה בכינויה “שנת ארבעת הקיסרים” מכיוון שארבעה גנרלים צעדו אחד אחרי השני לרומא, המליכו את עצמם ונרצחו על ידי הבא בתור. אתם יכולים לנחש מי היה האחרון? מי זה שחיכה ביהודה בסבלנות ובקושי זז עם שלושה לגיונות? נכון! זה מיודענו אספסיאנוס, שמסתבר שבניגוד למה שנירון חשב לא היה בכלל בחור משעמם וחסר אמביציות.
בזמן שצבאו נפש ביהודה ומדי פעם טבח במורדים, אספסיאנוס ניצל את מעמדו החדש כמפקד צבא והיה עסוק בטווית רשת של בריתות עם גנרלים ומושלים באיזור. מושלי הפרובינציות העשירות ביותר ברומא, סוריה ומצרים, הכריזו על תמיכה בו, ומיד אחר כך גם הליגיונות של הבלקנים והחוף האדריאטי. למעשה, כל החלק המזרחי של האימפריה היה תחת שליטתו.
אספסיאנוס העביר את מפקדתו למצרים, אסם התבואה של האימפריה, וגילה ששליטה בהרבה חיילים חמושים הפכה אותו לבחור מאוד כריזמטי. המצרים הכריזו עליו כפרעה. נביאים וכהני דת מצאו שהשליטה באספקת החיטה של רומא הפכה את אספסיאנוס לחביב האלים. אנשים פשוטים שאספסיאנוס פגש ברחוב ולא היו קשורים בכלל לקמפיין שלו להשתלט על האימפריה הכריזו כי הוא מסוגל לבצע ניסים. למרות כל זאת, אספסיאנוס הצנוע סירב להכריז על עצמו קיסר עד שחייליו הכריחו אותו לבצע את המהלך. בדצמבר 69 הסנאט ברומא הבין מה שכל פרחח ברחובות אלכסנדריה הבין כבר מזמן והכריז על אספסיאנוס קיסר. וכך התחילה השושלת הפלאבית.
עכשיו שזכה בקיסרות אספסיאנוס מיהר לבירת האימפריה והשאיר את העיסוק בשאריות המרד לבנו טיטוס.
בפוסט הבא, המורדים מבינים סוף סוף שכל החיילים הרומאים מחוץ לחומות ירושלים לא באו כדי להתגייר וההבנה הזאת מביאה אותם לאהבת חינם.
