האמירה שבית המקדש השני חרב בגלל שנאת חינם היא בין הידועות בהיסטוריה של העם היהודי – אבל שגויה לחלוטין. ראשית מפני שבית המקדש חרב בגלל שהקנאים היו מטומטמים והחליטו להילחם בצבא החזק בעולם, ושנית בגלל שהשנאה לא הייתה חינמית בכלל. להיפך, לסיעות היהודיות בירושלים היו סיבות מצוינות לשנוא אחת את השניה.
בפוסט הקודם ראינו כיצד אספסיאנוס, לאט ובלי לחץ, חיסל את כל ההתנגדות היהודית בגליל. כעת אנו מגיעים לאירועים בירושלים, מוקד המרד. ככל שהרומאים התקדמו, עוד ועוד יהודים נאלצו לברוח מבתיהם. ירושלים, בזכות עושרה וביצוריה, נראתה כיעד אטרקטיבי לחלקם. מכיוון שרבים מהבורחים היו מורדים מספר הקנאים בתוך ירושלים גדל מאוד.
המורדים בחוכמתם החליטו לא לבחון את כוחם מול הרומאים. כדי להעביר את זמנם הם פנו לתחביב של מהפכנים לכל אורך ההיסטוריה – ציד אויבים מבית. לאויבים כאלה יש שני יתרונות על פני אויבים חיצוניים: הם נגישים יותר ובדרך כלל הם לוחמים פחות יעילים מהאויבים החיצוניים. ברור היה כי יש לטפל באויבי העם כמה שיותר מהר. אחד מהדברים שהקנאים גילו מיד בתחילת יוזמת הטיהור שלהם הוא שקיימת התאמה גבוהה בין כמות הכסף שיש לאדם לבין תמיכתו ברומאים. מכיוון שכך הם רצחו והחרימו את רכושם של רבים מעשירי ירושלים. וכך, באופן מקרי לחלוטין, העשירו את עצמם. כדי להוסיף חטא על פשע, המורדים החליטו למנות כהן גדול חדש על פי הגרלה, ולחסל את הנוהג הישן שהיטיב כל כך עם משפחות הכוהנים המבוססות, של מינוי הכהן הגדול על פי גודל השוחד שהוצע על ידי משפחתו.
אולם, לכל פעולה יש תגובה שווה והפוכה, והאליטות המתונות של ירושלים החלו להתארגן כנגד המורדים. בהנהגת הכוהנים הגדולים לשעבר, חנן בן חנן ויהושע בן גמלא, הם תקפו את המורדים, גשרו אותם מהעיר וצרו עליהם בחצר הפנימית של המקדש. כנראה שמספר המורדים היה די קטן, מכיוון ששטח החצר הפנימית היה פחות מאלפיים מטרים רבועים. מעניין לציין שוב כיצד קבוצה יכולה לכפות סדר יום קיצוני על פני רוב האוכלוסייה רק על ידי היותה נחושה יותר ונוטה להתעלם מנורמות חברתיות מושרשות.
המתונים, למרות יתרונם המספרי, החליטו שלא לנצל את יתרונם, מחשש לשפיכות דמים במתחם הקדוש ולכניסה אליו במצב של טומאה. ממושבם בחצר הפנימית של המקדש המורדים הנואשים שלחו שליחים לאדומים לבקש עזרה. האדומים היו קבוצה שחיה באזור דרומית לירושלים ושאולצו להתגייר רק כמאה שנים קודם לכן.
האדומים התארגנו במהירות וצעדו לעבר העיר. יהושע בן גמלא נאם אליהם מחומת העיר וניסה לשכנע אותם שהמתונים הם אלה שראויים לתמיכתם. הוא הבטיח לאפשר להם כניסה לעיר אם ישאירו את נשקם בחוץ לפני כניסתם. זו הייתה בקשה הגיונית בהתחשב במי שהזמין את האדומים ובמלחמה שניטשה בתוך החומות, ולכן הבקשה לא רק שנדחתה על הסף, אלא גם עוררה זעם רב. במזרח התיכון הכבוד מעל הכל.
בלילה סוער ניצלו המורדים את חוסר הזהירות של שומרי המתונים והכניסו את האדומים לתוך העיר. האדומים נקמו את עלבונם על בקשתו של יהושע בן גמלא על ידי טבח נוראי בתושבי העיר ובסיעת המתונים. נישאים על שמחת הניצחון המורדים הכפילו את מאמציהם לדיכוי המתנגדים. הם הקימו בתי משפט והוציאו להורג רבים. אפילו ניגר מפראה, אחד המפקדים האחראים לניצחון המורדים על קסטיוס, נגרר בשלשלאות ברחובות וסיים את חייו בצורה משפילה.
האדומים, שכנראה שחשיבה קדימה לא הייתה אחת מתכונותיהם הבולטות, הופתעו לרעה מהתנהגות המורדים וחזרו לארצם.
מחוץ לעיר, הרומאים תהו מה לעשות אל מול תצוגת ההשמדה העצמית המרשימה. אספסיאנוס בחר להמשיך וליהנות מההרג והורה לחייליו לא להתערב.
בפוסט הבא – חשבתם שהגענו לתחתית? יש עוד הרבה לאן לחפור.
