כפי שראינו בפוסט הקודם, לאחר ניצחונם של המורדים על מושל סוריה וצבאו התפנו המורדים להתכונן למלחמה מול האימפריה הרומאית.
לפני לא הרבה זמן אמר שר האוצר החביב עלי בעולם “יש אנשים שהם חכמים ויהירים. זה חצי צרה. יש טיפשים ולא יהירים וגם זה חצי צרה. אבל להיות גם טיפש וגם יהיר זו צרה צרורה”. יש שיאמרו שמדובר במקרה קלאסי של השלכה אבל מכיוון שכאן אנחנו עוסקים בהיסטוריה אתן לכם לשפוט אם האבחנה לעיל רלבנטית גם לדמויות עתיקות יותר.
ממשלת המורדים בירושלים שלחה את יוסף בן מתתיהו לגליל. על חוסריו בניסיון צבאי ומנהלתי הוא פיצה בבקיאות ברזי הדת היהודית, הערצה עצמית כמעט חסרת גבולות וכנראה גם יכולת מסוימת בתמרון פוליטי, שכן הוא הצליח להשיג את המינוי למושל הגליל בגיל 29 בלבד. במאמר מוסגר אציין רק כי, כפי שנראה בהמשך, ייתכן שהמינוי לא היה קורץ כפי שניתן אולי לחשוב. תושבי הגליל לא ממש שמחו על המינוי שנכפה עליהם והגליל היה ללא ספק חבל הארץ הראשון שהרומאים יתקפו.
בספרו יוסף רומז כמה פעמים שהצבא שפיקד עליו בגליל גויס מקרב כנופיות שודדים מקומיות. זה הגיוני כי סביר שהם היו היחידים שהיה להם ניסיון צבאי כלשהו, אבל מצד שני הרקע הלא סטנדרטי של חייליו של יוסף עורר את כל הבעיות הצפויות במשמעת וקשר עם המקומיים, שלא ששו לשתף פעולה עם מי ששדדו אותם. מכל מקום, יוסף הבין שהיתרון המרכזי של הצבא הרומאי הוא במשמעת של חייליו ולכן ניסה, בחודשים הקצרים שנותרו לו עד הפלישה, להקנות לחייליו את אותה רמת משמעת שהייתה בצבא הרומאי.
הכהונה שלו כמושל הגליל התחילה על רגל שמאל. אנשיו תפסו שיירה שהובילה כספים שהיו שייכים למלך אגריפס. כשהביאו את השלל ליוסף הם גילו להפתעתם שהוא לא התכוון לחלק להם אותו כמצופה ממנהיג שודדים. חייליו הכועסים החליטו למרוד ביוסף אבל הוא הצליח לתפוס את מנהיגי המרד על ידי תכסיס ואחר כך עינה אותם למוות. מתיאור המעשה ניתן להסיק שיוסף היה מאוד מרוצה מערמומיותו, אבל רוב הסיכויים שמלחמתו באנשיו לא הוסיפה לו נקודות אצלם.
לאחר תקרית זו ציפורי, העיר הגדולה בגליל באותה תקופה, הכריזה על תמיכה ברומאים, בהתקף של חוסר פטריוטיות מלווה ביצר הישרדות מפותח. מובן שעבור יוסף זו הייתה מכה לא קלה לאגו ולמוניטין. הוא מיהר לתקוף את העיר אבל חיל המצב הרומאי הניס אותו. כדי להוסיף חטא על פשע התיישבה בציפורי יחידת פרשים לא גדולה בהובלת מפקדם פלקידוס, שהשקיע את החורף של שנת 66/7 בהתקפות חוזרות ונשנות על אנשי יוסף, שהפסידו בכל קרב. בהתחשב בעובדה שבאביב היו אמורים להצטרף לפלקידוס 60 אלף חיילים נוספים, היה נראה שאפילו הקב”ה, האוהד הנאמן ביותר של המורדים, כבר מתלבט אם לשים את הז’יטונים שלו על יוסף.
ולבסוף, כי יוסף אהב את הצרות שלו בצרורות, הממשלה בירושלים שלחה שליחים שהיו אמורים להדיח את יוסף ממשרתו, כנראה בגלל התפקוד הלקוי שלו. הוא הצליח להימנע מכך רק על ידי שימוש בכוח.
למרות ההתנגדויות שנתקל בהן מצד אנשי הגליל, הממשלה בירושלים והפרשים של פלקידוס הצליח יוסף לאמן את צבאו ולבצר מספר יישובים בגליל. וכך באביב 67, בחן יוסף את הישגיו והכריז שהוא מרוצה. מול הצבא הרומאי העצום שעמד להסתער עליו היו לו כמה ביצורים מאולתרים, צבא המורכב משודדים בלתי מנוסים ואל אחד בלתי מנוצח. כמו שאמר פעם שר אוצר קטן במיוחד “מה הם כבר יעשו לנו?”.
