איך הצליחו המורדים להביס את האימפריה?

בפוסט הקודם ראינו איך הקנאים השתלטו על ירושלים וטבח הדדי בין היהודים והגויים התחולל ברחבי יהודה. עם פרוץ המרד פלורוס, מושל יהודה, השיג את מטרתו. הוא יכול עכשיו היה לטעון שהיהודים לא מוכנים לקבל את מרות האימפריה ואין שום קשר בין תאוות הבצע שלו לבין האלימות שהתפרצה בפרובינציה. אבל, לא היו לו מספיק חיילים כדי לדכא את המרד ולכן הבוס שלו, מושל סוריה קסטיוס גאלוס, נאלץ להביא את חייל המצב מדמשק.

הצבא הרומאי ירד דרומה והתקדם לאורך החוף. באופן לא לגמרי מפתיע היהודים הפסידו בכל קרב על נתיב ההתקדמות ובאזור ראש העין של היום קסטיוס פנה מזרחה לירושלים וחנה באזור הר הצופים. היהודים לא היו בטוחים אם מותר להילחם בשבת והרומאים ניצלו זאת לרעתם, אבל עכשיו כשהצבא הרומאי איים לחנוק את המרד עוד לפני שהוא התחיל כמו שצריך הם הרשו לעצמם להתפרע. בשבת בחג סוכות הם הסתערו על הרומאים והצליחו להרוג כמה מאות חיילים. זה היה ניצחון מפתיע שהפיח תקווה בקרב המורדים. אבל הדרך לניצחון המוחלט הייתה עוד ארוכה.

אגריפס המלך שלח שליחים לקנאים כדי לבדוק אם יהיו מוכנים להפסיק את המרד. הניצחון של המורדים אומנם לא שיפר את מצבם הצבאי אבל גרם לכך שהגורמים המתונים שהיו מעוניינים בהסכם לא יכלו להשמיע את קולם. אחרי הכל, למה לחתום על הסכם כניעה מבזה אחרי ניצחון כל כך משמעותי? וכמובן שבהמשך ישיר להלך המחשבה הזה הקנאים החליטו לרצוח את אחד משליחי המלך. השני בקושי הצליח להימלט. לפעולה כזו, כרגיל אצל המורדים, לא הייתה שום תועלת אבל כנראה שהיא זקפה עוד יותר את כבודם וקומתם. המתונים בעיר, שהיו מעוניינים דווקא בהפסקת הלחימה, כעסו על הרצח אבל לא עשו כלום. אולי בגלל שפחדו, אולי בגלל שלא רצו לשפוך את דם אחיהם היהודים ואולי בגלל שהרגישו שעם הניצחון הרוח נושבת בכיוון הקנאים.

ירושלים באותה תקופה הייתה מוקפת משלושה צדדים בגאיות עמוקים ולכן הכיוון היחיד ממנו יכלו הרומאים להתקדם היה דרך השכונות הצפוניות החדשות. מכאן בא הביטוי “מצפון תיפתח הרעה”, לכולם היה ברור כבר מאות, או לא אלפי, שנים שכל צבא כובש יהיה חייב לבוא מכיוון זה. צבאו של קסטיוס פרץ את החומה הראשונה של העיר והעלה באש את חלקה הצפוני. מכונות המלחמה הרומאיות הועמדו מול החלק הצפוני של הר הבית והתחילו בהרעשה. לתושבי העיר זו הייתה פעם ראשונה בה יכלו לראות את מכונת המלחמה הרומאית נכנסת לפעולה, עם אלפי חיילים מצוידים היטב, ארטילריה והמשמעת הרומאית המפורסמת. המתונים ניסו לאותת לקסטיוס על נכונותם להיכנע אבל הוא התייחס בחשדנות למחווה וכשהקנאים שמעו עליה הם כמובן תקפו את המתונים.

למורדים לא הייתה שום דרך לעצור את המאמץ הרומאי להבקעת החומות ולתושבים היה ברור שזה רק עניין של זמן עד שהעיר תיפול ותינתן לביזה בידי הרומאים. וכאן קרה דבר מפתיע. קסטיוס, מסיבה שאנו לא יודעים עד היום, החליט לסגת. בדיוק כשהניצחון היה בהישג יד והמורדים היו על סף שבירה הוא הורה לחייליו להסתובב ולחזור מערבה. לו רק היה ממשיך היו נחסכים מתושבי יהודה ההרג והסבל של ארבע השנים הבאות. קרוב לודאי שהמקדש היה נשאר לעמוד על תילו.

המורדים ניצלו את הנסיגה האיטית של הצבא הרומאי וטמנו לו מארב. בעמק צר הם נחלו את הניצחון הגדול ביותר שלהם. הוא גם היה האחרון שבהם. אלפי חיילים רומאים נהרגו, בהם מפקד הליגיון השישי. צלם העיט הקדוש של הליגיון ה-12 נתפס ונלקח לירושלים. היהודים תפסו את מכונות המלחמה ואת כל האספקה הרומאית. החלק הארי של הצבא הצליח לברוח רק בגלל הגבורה של כמה מאות חיילים שהתנדבו להישאר במחנה הרומאי כל הלילה ולהעמיד פנים שהם כל הצבא בזמן שאחיהם לנשק ברחו מערבה. כשעלתה השמש היהודים גילו את התרמית וטבחו במי שנשאר מאחור. עם סיום הקרב המורדים היו מבושמים מהניצחון ההיסטורי וצעדו חזרה לירושלים עטורי תהילה.

וכך צבא מאולתר של קיצונים דתיים הצליח להשיג ניצחון גדול על מעצמה וכמעט לגרום להתלקחות אזורית. ושוב אנחנו צופים אל העבר הרחוק ומרוצים מכך שרצף אירועים כזה לא היה יכול להתרחש בימינו.

בפוסט הבא היהודים והרומאים מתכוננים להסלמה ומתמודדים עם השאלות הקשות שהיא מביאה.